אתמול אחד הקוראים האוסטרלים המקסימים שלנו, באגט, כתב כדי לבקש ממני להכביד על תיק דיצ’ה פבלובה. מכיוון שאני תמיד שמח לחייב מישהו שכבר עשה את העבודה של מציאת תיק בשמי, אני כאן כדי לענות על בקשתה.
היא מאהבת וינטג ‘בדיוק כמוני, שעבור שנינו משתרעים גם על אהבתם של שני החלקים בסגנון וינטג’ שאינם זקנים ומשוחזרים דברים שנראו חדשים. תיק דיצ’ה פבלובה הוא האחרון, אך למרבה הצער, הוא לא עובד לי או על הקורא שהביא את זה לידיעתי. לא יכולתי לומר לך בדיוק למה באגט לא אוהב את זה, אבל אני יכול לדבר בעד עצמי ולהגיד שזה פשוט יותר מדי.
לכל אחד יש רעיונות משלו לגבי מה שעושה וינטג ‘טוב, וזו הסיבה שחיפוש אחר ממצאים זה כל כך כיף. מבחינתי, אני אוהב יצירות שמגלמות באמת מראה או חומר מסוים שהיה פופולרי בעידן עבר – ארט דקו, אבני חן, אמייל, אזיקים לבעלי חיים. הערעור של קטעים וינטג ‘או השראה שאני בוחר הוא ביכולתם לעורר מצב רוח מסוים, בנוסף לעובדה שהם יחידים.
כאשר יצירה צפופה מדי, היא מאבדת חלק מהקסם שלה. לא רק שקית זו עשויה מרשת מתכת, חומר עמוס בפני עצמה, אלא שהיא מעוטרת בקטיפה כתושה בצבע אפרסק, מה שניתן לתאר רק כאשך נצנצים חרוזים, ומעליו אבזם עטוף גבישים. על תיק קטן ועדין שנועד לעורר נשיות של אמצע המאה, הקסם הבציר מתערבב מדי עם כל ההודעות המעורבות של כל החומרים. יש אנשים שכבר סבורים בטעות ש”ווינטג ‘”הוא שם נרדף ל”דביק” ו”הצמד “, והתיק הזה לא עושה דבר כדי להפיג את המיתוס הזה. עברו דרך נטו-א-פורטר בריטניה תמורת 426.0 ליש”ט